החלטה בתיק בש"פ 8673/12

1.        לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט) מתאריך 23.09.2012 ב-מ"ת 1788-07-12, בגדרה הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. אציין, כי רשמת בית משפט זה, ל' בנמלך, קיבלה בתאריך 29.11.2012 את בקשת העורר להארכת המועד להגשת הערר שבפני.

           להלן אפרט את עיקרי העובדות הצריכות להחלטה בערר.

תמצית העובדות הנדרשות להכרעה

2.             בתאריך 01.07.2012 הוגש נגד העורר כתב אישום, בגדרו נטען כי בין העורר לבין עוזיאל לוי (להלן: המנוח) ניטש סכסוך שהחל לפני כשלוש שנים וחצי. בעקבות הסכסוך, החליט העורר להמית את המנוח. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 23.05.2012, בשעה 20:55, הגיע העורר אל הקראוון שבו התגורר המנוח בעיר ראשון לציון, כשהוא מצויד באקדח. באותה עת, שהה המנוח בקראוון בחברתו של ברק בשירי (להלן: עד הראיה). העורר נעמד בפתח הקראוון, והחל יורה לעברו של המנוח. כתוצאה מן הירי פגעו 4 קליעים במנוח, אשר גרמו למותו. לאחר מכן, הגיעה כלבתו של המנוח לפתח הקראוון. בתגובה, כך נטען, ירה העורר גם לעבר הכלבה, אשר נפצעה ונמלטה מן המקום. בהמשך הדברים, כך על פי האמור בכתב האישום, נמלט העורר מהעיר ראשון לציון למקום שאיננו ידוע למשיבה, ושהה שם עד לתאריך 28.05.2012. אז הסגיר את עצמו לידי משטרת ישראל.

           נוכח הנטען בכתב האישום הנ"ל, הואשם העורר ברצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

3.             בתחילת חקירת הפרשה, נעצר גם עד הראיה, שאף הוא נחשד, והושם בתא עם מדובב, שם הוא מסר פרטים שונים על אירוע הרצח. נוכח תוכן שיחותיו עם המדובב, התברר למשיבה כי אין ממש בחשדות נגד עד הראיה באשר לביצוע הרצח עצמו. יודגש, כי עד הראיה טען שבמהלך הירי הוא הסתיר את פניו, ולכן איננו יכול לזהות את מי שביצע את הרצח.

4.             העורר עצמו נעצר בראשונה, כאמור, בתאריך 28.05.2012, לאחר חמישה ימים בהם שהה במקום בלתי ידוע. לאחר מעצרו הושם העורר בתא עם אותו מדובב, ואין מחלוקת כי העורר הודה בפניו על כך שביצע את הרצח. לטענת המשיבה, העורר מסר במהלך שיחותיו עם המדובב פרטים מוכמנים, אשר לא היו יכולים להיות ידועים לאדם שאיננו מי שביצע את הרצח בפועל.

           במקביל, נחקר העורר מספר פעמים: בחקירתו הראשונה, השיב העורר למספר מצומצם של שאלות, וטען כי נודע לו על הרצח מעוברי אורח. ביתר שלבי חקירתו הראשונה, כמו גם בחקירתו השנייה והשלישית, שמר העורר על זכות השתיקה. בחקירתו הרביעית כפר העורר בכך שסיפר לאדם כלשהו כאילו הוא ביצע את הרצח, ומשהושמעו לו שיחותיו עם המדובב טען כי המדובב "שיחק אותה שיכול לעזור לי".

5.             לצד כתב האישום, הגישה המשיבה גם בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בתאריך 23.09.2012, ולאחר שסקר באריכות את מכלול הראיות לכאורה - בעיקר תימלולי שיחתו של העורר עם המדובב המשטרתי והצלבתם עם הודעות עד הראיה - קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי קיימת "תשתית ראייתית מוצקה להוכחת המעשים המיוחסים למשיב [העורר כאן - ח"מ]". בית המשפט הוסיף וקבע כי לנוכח בריחתו, לכאורה, של המשיב לאחר ביצוע הרצח, וכן לאור עברו הפלילי המכביד - אין מקום לבחון אפשרות לחלופת מעצר. לפיכך, קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה והורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

           מכאן הערר שבפני, שהוגש, כאמור, לאחר שהתקבלה בקשת העורר להארכת המועד להגשתו.

טענות הצדדים

6.             במרכז הערר, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעתו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו. לדברי העורר, לא בכדי אין בנמצא כל ראיה אובייקטיבית כנגדו, כגון: טביעות אצבעות, דגימות DNA, צילום של הירי וכו'. לטענת העורר, גם האקדח, אשר שימש לביצוע הרצח לא נמצא עד היום. בהקשר זה, מוסיף העורר וטוען כי אין משמעות לכך שמחקר תקשורת הצביע על כך ששהה בקרבת זירת הרצח בסמוך למועד ביצועו. לשיטתו, היות שהוא מתגורר באיזור - טבעי שיהיה איכון לגבי המצאותו שם, ואין הדבר מעיד על מעורבותו בביצוע הרצח.

           העורר איננו חולק, כאמור, על כך שהודה באוזני המדובב כי הוא ביצע את הרצח, אך טוען כי עשה זאת מתוך ניסיון להתרברב בפני המדובב. לשיטתו, אין ממש בטענה כי במהלך הודאתו מסר פרטים מוכמנים, שכן פרטים אלה היו יכולים להיות ידועים לאנשים שהתגוררו בקרבת הקראוון שבו בוצע הרצח, וחלקם אף סופקו לו על ידי המדובב עצמו (שהיה, כזכור, גם המדובב של עד הראיה בתחילת חקירת הפרשה).

           לבסוף, טוען העורר כנגד חלקים שונים בתמלילי שיחותיו עם המדובב, אשר אותם פירט בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו.

7.             המשיבה טוענת מנגד כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, המבוססת היטב על חומר הראיות הלכאורי. לטענת המשיבה, ההצלבה בין הודעותיו של עד הראיה, לבין הודאותיו של העורר בפני המדובב, מעידה באופן ברור על אשמתו הלכאורית של העורר. המשיבה אף טענה כי לא יתכן שמדובר במעשה התרברבות גרידא, כטענת העורר, שכן מן התמלילים עולה שוב ושוב רצונו של העורר להתייעץ עם המדובב באשר לדרך שבה יוכל להתחמק מן הדין.

דיון הכרעה

8.             לאחר עיון בערר ובחומר שצורף לו, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיונים בפני וסקרתי את תיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. הטעמים לכך יובאו להלן.

9.             גדר המחלוקת העיקרי בין הצדדים הינו באשר לקיומן של ראיות לכאורה. אומר מיד, כי המכלול שבפני נראה כמקרה מובהק שבו קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, העומדות במחבני ההלכה שנקבעה ב-בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: הלכת זאדה).

           לשיטתי, תמלילי שיחותיו של העורר עם המדובב, הם כשלעצמם, מהווים תשתית ראייתית לכאורית, המצדיקה בשלב זה את מעצרו של העורר, אפילו אם היו עומדים לבדם. כידוע, בעת בחינת המעצר עד תום ההליכים לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלת אשמתו של הנאשם, אלא רק לבחון האם יש בכוחו של חומר הראיות הלכאורי, לאחר שיעבור ב-"כור ההיתוך" של ההליך העיקרי, כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה (ראו: הלכת זאדה). כאשר מונחים בפני תימלולים מפורטים ובהם מספר הודאות, לכאורה, של העורר בביצוע הרצח המיוחס לו, אשר על פני הדברים כוללות מספר בלתי מבוטל של פרטי חקירה מוכמנים - אתקשה לראות כיצד ניתן להגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד. אכן, אפשר כי במהלך ההליך העיקרי תתקבל טענתו של העורר לפיה הודאותיו אינן אלא מעשה התרברבות. אך בשלב זה, של החלטה על מעצרו של העורר - להבדיל מהכרעת דינו - אין בית המשפט שומע את העדים, ואיננו נדרש להכריע איזו גרסה עדיפה על רעותה.